מלחמת הפרטיות נגד זיהוי פנים

למרות המאמץ של ארגוני זכויות אזרחיות והסנטימנט החיובי של הפרטיות בתקשורת, השימוש בטכנולוגיית זיהוי פנים מתרחב הרבה מעבר ליישומים ממשלתיים.

.לתפוס את הבחורים הרעים זה לא רע
השימוש ביישומי זיהוי פנים נקשר באופן היסטורי עם רשויות אכיפת החוק, כגון משטרה, שדות תעופה ובקרת גבולות. היכולת לזהות חשודים ללא צורך לתקשר איתם תחילה, יוצרת נשק הגנה ייחודי וחזק.

מעצר פושע או טרוריסט לפני ביצוע העבירה יכול להציל חיים וכסף, וכולנו צריכים להרגיש בנוח כאשר משתמשים בטכנולוגיה זיהוי פנים אם זה המקרה. הלא כן?

מחברי הדו”ח האחרון “Unregulated Police Face Recognition in America” לא בטוחים בכך:

“האם אנחנו מרגישים בנוח עם עולם שבו זיהוי פנים משמש לזיהוי אדם ששוטרים עצרו באופן חוקי, או במקרי חירום, כדי לאתר חשודים פליליים אלימים ומחבלים?
אולי “. (!)

עמידה על זכויות הפרטיות היא סיבה טובה, אבל אם יש ספקות לגבי הצלת חיים על חשבון הסיכון של הפרטיות של פושעים ידועים או טרוריסטים הגיע הזמן לבדוק מה מקולקל…

אני די בטוח שמחברי הדו”ח רק מנסים להבהיר כי הם באמת דואגים לגבי בטיחות הציבור יותר ממה שהם דואגים לגבי פרטיותם של פושעים, אבל הגיע הזמן להודות כי הערך הביטחוני של זיהוי פנים הוא הרבה יותר גדול מהנזק הפוטנציאלי שלו.

הזכות להיות בטוח
כשקוראים את הדו”ח הנ”ל ובעקבותיו את מכתב הקואליציה למשרד המשפטים אי אפשר למצוא אפילו טיעון משכנע אחד מדוע השימוש הזיהוי פנים צריך להיות מוגבל.

למעשה, מלבד לנופף את דגל הפרטיות ולצעוק סיסמאות מפחידות כגון “הפלישה לפרטיות”, “טכנולוגיה מצמררת” ו “גניבת זהות”, ארגוני זכויות האזרח עדיין לא הציגו ראיות ברורות של שימוש לרעה בטכנולוגיית זיהוי פנים.

בנוסף, וללא כל סיבה נראית לעין, ארגוני זכויות האזרח מתעלמים כל הזמן מהיתרונות האמיתיים של בטיחות הציבור באמצעות שימוש בתוכנות זיהוי פנים, כגון מניעת פשע ותפיסת “הבחורים הרעים” לאחר הפשע.

ביטחון הציבור הוא גם זכות אזרחית חשובה, לא כן?

האמת היא כי זיהוי פנים משחק תפקיד חשוב בארסנל של רשויות אכיפת החוק, ודרישה מהממשלה להפסיק או להגביל את השימוש בטכנולוגיה רק בגלל הפוטנציאל לפלוש לפרטיות של מישהו הינה טענה די חל’שה בלשון המעטה. זה כמו לבקש מהממשלה להגביל את השימוש בטלפונים על חשש כי קצין משטרה עשוי להאזין לטלפון של השכנים…

החזית המסחרית
בעוד קבוצות זכויות האזרח מפנות חלק ניכר ממאמציהן כדי להסדיר את השימוש הממשלתי בטכנולוגיה, חזית שנייה נוצרת כעת בקרב על הפרטיות.

הביקוש בשוק זיהוי הפנים הולך וגובר ומגיע מהמגזר המסחרי יחד עם הופעת פלחי שוק חדשים שלא נראו מעולם.

בינהם אפליקציות לבתי ספר – לצורך מדידת נוכחותם של תלמידים, מעקב אחר נוכחותם של העובדים, וכן יישומים לבתי חולים כדי למנוע טעויות בזיהוי חולים וזאת בנוסף ליישומי זיהוי פנים הפופולרים עבור קמעונאים כגון ספירת מבקרים, ניתוח דמוגרפי של גיל ומין וזיהוי shoplifters.

התפשטות הטכנולוגיה לזיהוי הפנים מוסברת על ידי התקדמות טכנולוגית כגון עלייה חדה בכוח המחשוב ומודלים חדשים של למידה ממוחשבת המאפשרים הפעלה מהירה ומדויקת של תוכנות זיהוי הפנים. יתר על כן, הטכנולוגיה של זיהוי פנים הופכת להיות בוגרת יותר, וכתוצאה מכך גם פחות יקרה.

המסקנה הבלתי נמנעת
עד כה, קבוצות הפרטיות לא הציגו מקרה משכנע מדוע הנזק האמיתי של שימוש בטכנולוגיית זיהוי פנים מתקרב לתועלת הביטחונית הנובעת מהשימוש, ואף לא זכו להצלחה בהטלת רגולציה על השימוש בו.

ואף על פי שהממשלות ברחבי העולם רואות בשימוש בזיהוי פנים כנשק יעיל לאכיפת החוק ולהגנה על הציבור, ניתן לטעון כי גם אם קלוש עדיין יש סיכוי לזכות במאבק הפרטיות נגד הממשלה.
אך ברם אולם, הצורך להתמודד עם התפשטות גוברת של תוכנות לזיהוי פנים בקרב המגזר המסחרי באמת מוציאה את העוקץ מתוך כל טיעון הפרטיות, והופכת את מאבק קבוצות הפרטיות כנגד זיהוי פנים למלחמה אבודה מראש.